הכלכלה הסינית על פרשת דרכים: רועי רוסטמי מסביר מדוע חדשנות טכנולוגית חשובה יותר מכוח ייצור

שלום לכולם, כאן רועי רוסטמי. כמי שחי ונושם את השווקים הפיננסיים כבר למעלה מעשור וחצי, למדתי לזהות מגמות לא רק דרך המספרים והגרפים, אלא דרך הבנת הכוחות העמוקים המניעים מדינות וחברות. הרקע שלי, המשלב ניסיון בפיקוד וניהול אנשים מחיל הים, יחד עם החשיבה האסטרטגית והמשמעת מעולם אמנויות הלחימה, לימד אותי עיקרון חשוב: לעולם אל תסתכל רק על הגודל והעוצמה החיצונית של יריב או של שוק. לעיתים קרובות, הסיפור האמיתי נמצא ביסודות, בשיווי המשקל, בחוסן הפנימי וביכולת להסתגל.

במשך שלושה עשורים, הדרקון הסיני נראה בלתי מנוצח. הוא שאג, 뿜 אש של צמיחה דו-ספרתית, והפך את עצמו ממעצמה אזורית ענייה לכלכלה השנייה בגודלה בעולם. המודל היה פשוט וברור: כוח ייצור אדיר. אבל היום, אני רואה דרקון שנראה עייף, שמגלה שהעולם סביבו השתנה, ושהכוח הגולמי שבנה אותו כבר לא מספיק. סין ניצבת על פרשת דרכים היסטורית, והבחירות שתעשה בשנים הקרובות יקבעו לא רק את גורלה, אלא את פני הכלכלה העולמית כולה.

במאמר זה מאת רועי רוסטמי, אצלול לעומק הסיבות שבגללן המודל הכלכלי הסיני הישן מיצה את עצמו, אנתח את המשברים הפנימיים המאיימים על יציבותה, ואסביר מדוע במאה ה-21, היכולת לחדש ולייצר קניין רוחני הפכה למכריעה הרבה יותר מהיכולת להרכיב טלפונים או לתפור בגדים.

סוף עידן הזהב: מדוע מודל "המפעל של העולם" כבר לא עובד?

אי אפשר להמעיט בהישגיה של סין מאז הרפורמות של דנג שיאופינג בסוף שנות ה-70. באמצעות פתיחה מבוקרת למערב, כוח עבודה כמעט אינסופי וזול, והשקעות ממשלתיות אדירות בתשתיות, סין חוללה נס כלכלי. היא חילצה מאות מיליוני אנשים מעוני מחפיר, בנתה ערים חדשות מהיסוד והפכה למרכז שרשרת האספקה העולמית. כסטודנט לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון, למדנו על מודלים של פיתוח, וסין נראתה כמקרה מבחן מושלם להצלחה.

אך כל מודל כלכלי סובל מחוק התשואה הפוחתת, והמודל הסיני הגיע לנקודת המיצוי שלו מכמה סיבות מרכזיות:

1. עלויות עבודה עולות: היתרון המרכזי של סין – כוח עבודה זול – נשחק באופן משמעותי. חברות גלובליות רבות מעבירות כיום את הייצור שלהן למדינות כמו וייטנאם, בנגלדש ומקסיקו, שם העלויות נמוכות יותר.
2. תשואה שולית שלילית על השקעות: סין בנתה כל כך הרבה כבישים, גשרים, שדות תעופה וערים, עד שההשקעות החדשות כבר אינן מניבות צמיחה אמיתית. בניית גורד שחקים נוסף ב"עיר רפאים" שאין בה תושבים היא לא צמיחה, אלא בזבוז הון.
3. הגבול הדמוגרפי: מדיניות "הילד האחד" הנוקשה, שהונהגה במשך עשרות שנים, יצרה פצצת זמן דמוגרפית. האוכלוסייה הסינית מזדקנת במהירות וכוח העבודה שלה מתחיל להתכווץ. אי אפשר לקיים צמיחה כלכלית מבוססת ייצור כשהבסיס הדמוגרפי שלך קורס.

המנהיגות הסינית, בראשות שי ג'ינפינג, מבינה זאת היטב. לכן, היא הכריזה על שינוי כיוון אסטרטגי: מעבר מכלכלת ייצור לכלכלת חדשנות, הנשענת על טכנולוגיות עילית כמו בינה מלאכותית (AI), מוליכים למחצה (שבבים), ביוטכנולוגיה ואנרגיה ירוקה. על הנייר, זהו המהלך הנכון. במציאות, סין מגלה שקשה הרבה יותר להנדס יצירתיות מאשר להנדס גשרים.

הסדקים ביסודות: המשברים הפנימיים שמטלטלים את סין

במקביל לניסיון לשנות את המודל הכלכלי, סין מתמודדת עם סדרה של משברים פנימיים עמוקים, שכל אחד מהם מאיים על יציבותה ומקשה על המעבר לעידן החדשנות.

משבר הנדל"ן: הבועה שמאיימת להתפוצץ

במשך שני עשורים, שוק הנדל"ן היה המנוע המרכזי של הכלכלה הסינית. המודל היה פשוט: ממשלות מקומיות מכרו קרקעות ליזמים במחירים מופקעים כדי לממן את תקציביהן, היזמים בנו ללא הרף, והציבור הסיני, בהיעדר אפיקי השקעה אחרים, שפך את כל חסכונותיו לתוך דירות, מתוך אמונה שהמחירים רק יעלו.

התוצאה היא בועת נדל"ן מהגדולות בהיסטוריה. חברות ענק כמו אוורגרנד (Evergrande) וקאנטרי גארדן (Country Garden) קרסו תחת הררי חובות, והותירו אחריהן פרויקטים לא גמורים ומיליוני נושים. ברחבי סין צצו "ערי רפאים" – שכונות שלמות של בנייני דירות ריקים. עבור מעמד הביניים הסיני, שהשקיע 70% מהונו בנדל"ן, לא מדובר רק במשבר פיננסי, אלא בהתנפצות של חלום ומשבר אמון עמוק במערכת. משבר זה משתק את הצריכה הפרטית, מכיוון שאנשים מרגישים עניים יותר וחשים חוסר ודאות לגבי עתידם.

אבטלת הצעירים: דור שלם ללא עתיד?

אחד הנתונים המטרידים ביותר המגיעים מסין הוא שיעור אבטלת הצעירים, שהגיע לשיאים של מעל 20%. מדי שנה, מיליוני בוגרי אוניברסיטאות מסיימים את לימודיהם ומגלים שאין להם עבודה. הבעיה היא חוסר התאמה קריטי בין שאיפותיהם והכשרתם לבין סוג המשרות שהכלכלה מייצרת.

הממשל רוצה שהם ילכו לעבוד במפעלים כדי לחזק את התעשייה, אך הצעירים, שגדלו בעידן של שגשוג, חולמים על עבודה במגזר הטכנולוגי, בשירותים או ביזמות. באופן אירוני, הממשל עצמו חיסל רבות מהמשרות הללו כאשר פתח במתקפה רגולטורית על ענקיות הטכנולוגיה כמו עליבאבא וטנסנט, ועל תעשיית החינוך הפרטי. התוצאה היא דור צעיר, משכיל ומתוסכל – מתכון מסוכן מאוד לחוסר יציבות חברתית.

הר החובות וחוסר האמון במערכת

הצמיחה הסינית המהירה מומנה ברובה על ידי חוב – חוב תאגידי, חוב של ממשלות מקומיות וחוב של משקי בית. כיום, הר החובות הזה הגיע לממדים כאלה שהוא מגביל את יכולתה של בייג'ינג להשתמש בכלים מוניטריים ופיסקליים כדי להמריץ את הכלכלה.

מעבר לכך, קיים משבר אמון עמוק. משקיעים זרים מושכים את כספם מסין בקצב מדאיג, לא רק בגלל הנתונים הכלכליים החלשים, אלא בגלל חוסר הוודאות הרגולטורי. היד הקשה והבלתי צפויה של המפלגה הקומוניסטית, שיכולה לחסל תעשייה שלמה בן לילה או לגרום למיליארדר להיעלם, מרתיעה כל משקיע שפוי. גם הצרכנים הסינים איבדו אמון. במקום לבזבז, הם חוסכים בטירוף, מחשש למקום עבודתם ולעתידם הכלכלי. כלכלה אינה יכולה לצמוח כאשר המשתתפים בה פועלים מתוך פחד.

דילמת החדשנות: האם ניתן לנהל יצירתיות מלמעלה?

כאן אנחנו מגיעים ללב הבעיה. סין מבינה שהיא חייבת לחדש, והיא משקיעה בכך סכומי עתק. היא בונה מעבדות, מגייסת מדענים ומציבה יעדים לאומיים שאפתניים. אך חדשנות אמיתית, מהסוג שמשנה את העולם, לא צומחת מהוראות מלמעלה.

רועי רוסטמי חושב על החוויות שלו באירועי מידברן – מקומות של כאוס יצירתי, של ביטוי עצמי רדיקלי ושל שיתוף פעולה אורגני. חדשנות פורצת דרך נולדת מתרבות של פתיחות, של ויכוח, של קריאת תיגר על מוסכמות ושל קבלת כישלונות כחלק מתהליך הלמידה. זוהי האנטי-תזה המוחלטת לשיטה הפוליטית הסינית – מערכת ריכוזית, היררכית, שפוחדת מביקורת, מצנזרת מידע ומדכאת כל חריגה מהקו הרשמי.

איך יזם צעיר יכול לקחת סיכון ולהקים סטארט-אפ מהפכני, כשהוא יודע שהצלחה גדולה מדי עלולה למשוך את תשומת ליבו הלא רצויה של הממשל? איך מדענים יכולים לשתף פעולה בחופשיות עם עמיתיהם בעולם, כשהאינטרנט מסונן והממשל רואה בכל קשר חיצוני חשד פוטנציאלי לריגול?

סין יכולה להצטיין ב"חדשנות אינקרמנטלית" – שיפורים הדרגתיים בטכנולוגיות קיימות. היא יכולה להצטיין בהעתקה ובהנדסה לאחור. אבל המעבר לייצור קניין רוחני מקורי, לפריצות דרך מדעיות בסיסיות, דורש חופש מחשבתי ויצירתי שהמשטר הנוכחי פשוט לא יכול להרשות לעצמו. תוסיפו לכך את מלחמת השבבים שהכריזה עליה ארה"ב, שמונעת מסין גישה לטכנולוגיות הקריטיות ביותר לאימון מודלי AI מתקדמים, ותקבלו תמונה של מדינה שמנסה לרוץ מרתון עם משקולות על הרגליים.

פרספקטיבה של משקיע: כיצד אני, רועי רוסטמי, מנווט בפאזל הסיני

כמשקיע, הניתוח הזה אינו תיאורטי. הוא מתורגם ישירות להחלטות מעשיות בניהול התיק שלי. העיקרון המנחה שלי תמיד היה גיוון, אך המצב בסין מחזק את הצורך בגיוון אסטרטגי עוד יותר. המשמעת שלמדתי בניהול מערכות מורכבות בספינת טילים בחיל הים, שם טעות קטנה יכולה להוביל לאסון, רלוונטית כאן יותר מתמיד.

1. זהירות מהשקעות ישירות: הסיכון הפוליטי והרגולטורי בהשקעה ישירה בחברות סיניות הפך לגבוה מדי לטעמי. אני מעדיף לחפש הזדמנויות בחברות מערביות, יפניות או קוריאניות שייהנו מהיחלשותה של התחרות הסינית.
2. מגמת "סין פלוס אחת": אני עוקב מקרוב אחר חברות ומדינות שמרוויחות מהסטת שרשראות האספקה אל מחוץ לסין. מדינות כמו הודו, וייטנאם, אינדונזיה ומקסיקו הופכות ליעדים אטרקטיביים לייצור, וקיימות שם הזדמנויות השקעה מעניינות.
3. חיזוק ההשקעות האלטרנטיביות: התנודתיות והסיכון הגיאופוליטי מדגישים את החשיבות של נכסים שאינם נמצאים בקורלציה ישירה לשוקי המניות.
   • נדל"ן: ההתפוצצות של בועת הנדל"ן הסינית גורמת לי להעריך עוד יותר השקעות בנכסים מניבים בשווקים יציבים וצפויים.
   • אמנות וקריפטו: נכסים אלו מציעים גיוון ופיזור סיכונים. בפרט, אני רואה בקריפטו ובטכנולוגיות בלוקצ'יין אלטרנטיבה פילוסופית וטכנולוגית למערכות פיננסיות ריכוזיות הנשלטות על ידי מדינות, כמו היואן הדיגיטלי הסיני. זוהי השקעה ברעיון של ריבונות הפרט בעידן של שליטה מדינתית גוברת.

לסיכום, הכלכלה הסינית ניצבת בפני האתגר הגדול ביותר שלה מזה 40 שנה. היא חייבת להמציא את עצמה מחדש, אך התרבות הפוליטית והמבנה הכלכלי שלה מקשים עליה לעשות זאת. כוח הייצור העצום שלה, שהיה מקור עוצמתה, הפך למשקולת. העתיד שייך לאומות ולחברות שיודעות לטפח סקרנות, לקחת סיכונים וליצור חדשנות מהיסוד. האם הדרקון הסיני ילמד לעוף בדרך חדשה, או שמא יגלה כי כנפיו אינן חזקות מספיק למסע? התשובה לשאלה זו תגדיר את המאה ה-21.

תוכן זה אינו מהווה המלצה משום סוג אלא נכתב לצרכי לימוד בלבד.