באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה היה שוק כלי הכסף חשוב ביותר ורבים עסקו בתחום וקנו כלי כסף כדי למכרם ולהתפרנס מהתחום. לא היה בית יהודי בו לא היו כלי כסף ופריטי יודאיקה. את כל הכסף כמו הסכו"ם, המגש, הקומקום והפמוטים היו מוציאים לשימוש רק באירועים מיוחדים. תיבת האתרוג הייתה אף היא עשויה כסף. הסכו"ם היה נשמר לחגים ושמחות. כל משפחה שכיבדה את עצמה דאגה שיהיה לה סט כלי כסף אחד לפחות. כל אם הייתה מציידת את הבת שעמדה לפני נישואין בכלי כסף, פמוטים וכוס קידוש כחלק נכבד מהנדוניה.
עם פרוץ המלחמה דאגו הנאצים להחרים כל פריט בעל ערך וביניהם הוחרמו גם כלי הכסף. מספר יהודים הצליחו להצפין ולהעביר את כל המלחמה עם פריט אחד או יותר של כלי כסף מסך הפריטים שהיו בבית. עם השנים, בסיום המלחמה, עלו לארץ אותם יהודים והביא עימם את כלי הכסף. מרביתם שמרו עליהם בביתם או נתנו כמתנה לילדיהם. אחרים תרמו אותם למוזיאון השואה בירושלים. כל מי שמבקר במוזיאון יכול לצפות בפריטים שעברו את תלאות המלחמה יחד עם בעליהם.
מה צריך לדעת לגבי מסחר עם אדם אשר קונה כלי כסף
בעידן בו אפשר להשיג כמעט הכל מתוצרת המזרח הרחוק במחירים נמוכים יש פחות אנשים שרוכשים כלי כסף שהם יקרים. מי שעדיין מחזיק בכלי כסף הם אנשים מבוגרים או כאלה שקיבלו בירושה כלים שעוברים במשפחה מאם לבת מאב לבן. קונה כלי כסף מחפש כל העת דרכים להגיע לאוספים כדי לרכוש פריטים אותם הוא יוכל למכור לאספנים. עלות כלי כסף אינה זולה. משקל הכלים גבוהה והתמחור נקבע על פי המשקל.
הסחר בכלי כסף מקובל עד היום. הרבה אנשים הם אספנים וכל קונה כלי כסף משלם ללקוחות שלו בכסף מזומן. אפשר לגשת לחנויות התכשיטים העוסקות בסחר בכלי כסף ולמכור להם את הפריטים ללא צורך לקנות משהו בתמורה. קונה כלי כסף מקפיד לעקוב אחרי פרסומים של מכירות חיסול, מכירות פומביות או מכירת פריטים על ידי משפחות שמפנות דירות של נפטרים. וזאת בתקווה לשים ראשון את היד עם כלי הכסף.